פסק-דין בתיק ע"א 24369-04-10

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט אלי בכר) מיום 25.2.10, בת.א. 12998/05, בקשר לתביעת המשיב,  יליד 25.04.79 (להלן: "המשיב" או "התובע") בקשר לנזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בארבע תאונות דרכים, מתוכן שתי תאונות בהן רכב המשיב על אופנועים שבוטחו אצל המערערת, הפול המאגר הישראלי לביטוחי רכב (להלן: "המערערת"). התאונה הראשונה ארעה לטענת המשיב ביום 15.06.03 (להלן: "התאונה הראשונה"); והתאונה השנייה ארעה ביום  25.02.04 (להלן: "התאונה השנייה"). בית משפט קמא דחה את תביעתו של המשיב בגין התאונה הראשונה, תוך חיוב המשיב בהוצאות בסך 10,000 ש"ח, שקוזזו מהפיצוי שנפסק לו בגין התאונה השנייה בסך 261,016 ש"ח. 

תקציר העובדות, פסק דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים בבית משפט קמא

1.         המערערת משיגה הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק שפסק בית משפט קמא למשיב בגין התאונה השנייה. 

2.         המערערת הכחישה את עצם התרחשות התאונות ואת היותן "תאונות דרכים"  על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שכן לטענתה נמצאו סתירות רבות בעדותו של המשיב, ואין לטענתה כל מסמך המתעד תלונה כלשהי לפיה התאונות אכן התרחשו. מנגד, צירף המשיב להוכחת החבות תצהיר עדות ראשית, מסמכים רפואיים, אישורי משטרה, אישורי אי כושר וחוות דעת רפואית.

3.         באשר לתאונה הראשונה טענה המערערת, כי עדותו של המשיב רצופה סתירות, שכן עיון במסמכים הרפואיים מגלה, כי עוד לפני התאונה הוא דיווח לרופאו כי יש לו בעיה בזרת ובשל כך הוא נוטל אנטיביוטיקה, ואילו בעדותו במשטרה הוא טען שהפגיעה בזרת קרתה לו בתאונה הראשונה. רק בחקירתו הנגדית הודה כי שיקר.

בית המשפט ציין, כי גרסת התובע בקשר לתאונה הראשונה נגועה באי דיוקים וזאת "בלשון המעטה", וכי אין מנוס מלקבוע כי התובע לא הוכיח את עצם קרות תאונה זו, ולא הוכיח כי נגרם לו נזק, ומטעם זה דין התביעה ביחס לתאונה הראשונה - להידחות.

4.         לגבי התאונה השנייה, מיום 25.02.04, טענה המערערת בפני בית משפט קמא כי גם במקרה זה יש לדחות את תביעת המשיב, שכן גם לגבי תאונה זו קיימות סתירות בעדותו, וכי די בכך שלא צירף מסמך מהאמבולנס מיום התאונה, כאשר הוא הגיע לבית החולים רק כעבור כשעה וחצי, והוא לא זימן לעדות עדים שיכולים היו לתמוך בגרסתו - די בכל אלה ובעובדה שהוכח ששיקר לגבי התאונה הראשונה, כדי לדחות את התביעה גם בקשר לתאונה השנייה. 

5.         בית המשפט, על אף התלבטותו, כאשר ציין כי: " למרות החשש שמא גם תאונה זו לא התרחשה בפועל, לאור הממצאים הרפואיים, כמו גם חוות דעת המומחה...", הגיע בסופו של דבר למסקנה כי התאונה השנייה התרחשה, וציין כי: " יש לקבוע כי התובע אכן נפגע בתאונת דרכים בתאריך 25.2.04, כאמור בחוק הפיצויים".

6.         בבואו לקבוע את גובה הנזק בקשר לתאונה השנייה, הסתמך בית המשפט על חוות דעתו של המומחה הרפואי, ד"ר אליהו סלטי (להלן: "המומחה" או "ד"ר סלטי") מיום 18.5.06, שציין כי התובע נפגע בתאונה השנייה בכף יד ימין, בקרסול ימין ובמרפק שמאל, אם כי לא אובחנו שברים. עוד נקבע בחוות הדעת, כי התובע נפגע גם בכף יד שמאל, וזאת לאור ממצאי צילום תהודה מגנטית של כף היד שהצביעו על נמק בעצם הסקפואיד, כאשר בעקבות זאת עבר התובע ניתוח להרחקת איזור הנמק, וקיבוע השבר שלא התחבר כראוי על ידי שתל עצם. המומחה ציין, כי נמצאה תנועה מלאה של מפרק כף יד שמאל למעט הגבלה קלה בכפיפה גבית ורגישות במישוש מעל העצם הסקפואיד, וקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין הנמק בכף יד שמאל, וציין, שלאחר הניתוח שהתקיים ביום 15.05.06 נותרו לתובע נכויות זמניות של 30% למשך 3 חודשים ו-20% למשך 3 חודשים נוספים. 

בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה, וקבע שלתובע נותרה נכות רפואית בשיעור 10%. לגבי הנכות התפקודית, מצא ביהמ"ש כי יש מקום להעמיד את הנכות התפקודית בגובה הנכות הרפואית, דהיינו על 10% לצמיתות, תוך שציין כי: "עסקינן בפגיעה אורתופדית בכף יד שמאל, ידו הדומיננטית ויש בכך כדי להצביע על נכות תפקודית, במיוחד מי שנזקק לשתי ידיו לצורך ביצוע עבודתו במוסך...".

7.         באשר ל גובה הנזק, בית המשפט ציין כי מאישור המל"ל עולה כי התובע עבד מאוקטובר 2001 ועד אוגוסט 2003 במוסך פרונט ארביב בע"מ (להלן: "המוסך"), כאשר מאוגוסט 2003 לא עבד המשיב במשך שלוש שנים, דהיינו, במועד התאונה השנייה (25.02.04) לא עבד המשיב כבר כשנה ו-4 חודשים. בית המשפט ציין כי במועד פסק הדין עבד המשיב בחנות להמרת כספים, והשתכר כ-5,500 ש"ח נטו לחודש.

בית המשפט ציין, כי האמין שהחל מאוגוסט 2003 ובמשך שנה (דהיינו עד אוגוסט 2004) התובע לקח חופשה לצורך פתיחת עסק עצמאי, וקבע כי יש לראות את השכר אותו השתכר במוסך כבסיס שכרו של התובע עובר לתאונה השנייה, כאשר השכר הממוצע ברוטו לתקופה מינואר 2003 עד אוגוסט 2003 עמד על סך 6,167 ש"ח ברוטו לחודש, וכשהוא משוערך למועד פסק הדין, לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד על סך 6,688 ש"ח - הוא בסיס השכר אותו קבע בית המשפט.

בית  משפט קמא פסק פיצויים כדלקמן:

א.        לגבי הפסדי שכר לעבר, קבע בית המשפט כי יש לחשב את הפיצוי על פי שלוש תקופות:

(1) מאוגוסט 2004 ועד ליום 15.05.06 (מועד הניתוח) - בית המשפט קבע פיצוי לפי נכות תפקודית בשיעור 10%, לפי בסיס שכר של 6,688 ש"ח, המסתכם בסך 14,045 ש"ח, ובתוספת ריבית ממחצית התקופה בסך 16,666 ש"ח.

יצוין כי בית המשפט ראה את המערער כמי שלקח חופשה מעבודתו במוסך החל מאוגוסט 2003, ובמשך שנה, דהיינו עד אוגוסט 2004, וקבע כי לגבי התקופה שממועד התאונה השנייה (פברואר 2004) ועד לאוגוסט 2004, בה היה באי כושר מלא, המערער אינו זכאי לפיצוי, שכן לא עבד.

(2) ממועד הניתוח, 15.05.06, עד תום תקופת הנכויות הזמניות - ביחס לתקופה זו ציין בית המשפט, כי המשיב קיבל הבטחת הכנסה, וכי בהעדר תיעוד לעניין בסיס ההשתכרות ניתן הפיצוי בהתאם לנכויות הזמניות, ולכן עד 15.08.06 זכאי התובע לפיצוי לפי 30% נכות זמנית, בסך 6,019 ש"ח, ובתוספת ריבית 6,882 ש"ח, ולאחר מכן לפי 20% נכות זמנית עד 15.11.06, זכאי המשיב לפיצוי בסך (כולל ריבית ממחצית התקופה) בסך 4,547 ש"ח.

(3) מיום 15.11.06, בתום תקופת הנכויות הזמניות וקביעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, ועד למועד פסק הדין - בית המשפט ציין כי התובע צירף תלושי שכר חלקיים בלבד, ועל כן התקשה לקבוע את גובה הפיצוי, והעניק פיצוי גלובלי בסך 20,000 ש"ח לתקופה זו.

בסך הכל בגין הפסד השתכרות לעבר העניק ביהמ"ש פיצוי כולל בסך 48,095 ש"ח;